לשבועות היה מקום ראוי בתורת משה. אולם השבועות היו כה שגורות בחיי היומיום של בני דורו של ישוע שהם נהגו לחזק כמעט כל מילה באמירת שבועה. מנהג זה שנעשה בקלות דעת נועד לחזק את אמינות הצהרותיו של הפרט, אך ישוע גינה אותו פעמיים. הוא לימד: ”יהא ה’כן’ שלכם כן, וה’לא’ לא” (‏מתי ה’:33–37; כ”ג:16–22‏).‏

לדברי המילון התיאולוגי של הברית החדשה ‏(Theological Dictionary of the New Testament), השכיחות הרבה שבה ”נהגו היהודים לתת תוקף לכמעט כל הצהרה באמירת שבועה” ניכרת בקטעים מן התלמוד המפרטים בפרטי פרטים אילו שבועות נחשבות למחייבות ואילו לא.‏

ישוע לא היה היחיד שגינה את שבועות השווא הללו. למשל, ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו אמר באשר לכת יהודית אחת: ”הם מונעים עצמם משבועה ורואים אותה חמורה משבועת שקר. הם אומרים: אדם שאינו נאמן בדיבורו בלא הזכרת [אלוהים] חייב ועומד הוא”. באופן דומה, נאמר בספר החיצוני חוכמת בן סירא: ”נמהר להישבע נמהר לחטוא” (כ”ג:י”א). באותה נימה גינה ישוע את הנוהג להקל ראש באמירת שבועות. אם אנו תמיד אומרים את האמת, איננו צריכים להישבע כדי לחזק את אמינות דברנו.‏