עבור לתוכן

עבור לתוכן העניינים

נושא השער | מה אומר המקרא על החיים והמוות?‏

מה אומר המקרא על החיים והמוות

מה אומר המקרא על החיים והמוות

בתיאור הבריאה בספר בראשית אנו קוראים שאלוהים אמר לאדם הראשון: ”מכל עץ הגן אכול תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכולך ממנו מות תמות” (‏בראשית ב’:16, 17‏). הצהרה זו מראה בבירור ובפשטות שאילו ציית אדם הראשון לצו אלוהים, הוא לא היה מת, אלא היה ממשיך לחיות בגן עדן.‏

למרבה הצער, במקום לבחור לציית ולחיות לנצח, אדם הראשון בחר להתעלם מצו אלוהים ולאכול מהפרי האסור שהגישה לו אשתו חוה (‏בראשית ג’:1–6‏). עד ימינו אנו חווים את ההשלכות של חוסר ציותו. השליח פאולוס הסביר זאת במילים: ”על־ידי אדם אחד נכנס החטא אל העולם ועקב החטא בא המוות, וכך התפשט המוות אל כל בני האדם משום שכולם חטאו” (‏רומים ה’:12‏). הפסוק מתייחס, כמובן, לאדם הראשון. אך מה היה חטאו, ומדוע הוא הוביל למוות?‏

מה שאדם הראשון עשה — חוסר ציות במזיד לחוק אלוהים — נחשב לחטא (‏יוחנן א’. ג’:4‏). העונש על חטא הוא מוות, כפי שאמר אלוהים לאדם הראשון. אילו אדם הראשון וצאצאיו העתידיים היו ממשיכים לציית לצו אלוהים, הם לא היו חוטאים ולעולם לא היו טועמים מוות. אלוהים לא ברא את בני האדם כדי למות, אלא כדי לחיות — ואף לחיות לנצח.‏

אין עוררין על כך שהמוות ’התפשט אל כל בני האדם’, כפי שנאמר במקרא. אך האם חלק מאתנו ממשיך להתקיים לאחר מותנו? רבים יאמרו שכן — שיש בנו חלק נצחי המכונה נפש‏. אך יהיה זה כמו לומר שאלוהים שיקר לאדם הראשון. מדוע? אם חלק מאתנו ממשיך להתקיים בעולם אחר לאחר מותנו, משמע הדבר שהמוות אינו העונש על החטא, כפי שציין אלוהים. אך במקרא נאמר: ”אלוהים אינו יכול לשקר” (‏עברים ו’:18‏). למעשה, השטן הוא זה ששיקר כשאמר לחוה: ”לא מות תמותון” (‏בראשית ג’:4‏).‏

אך מכאן עולה השאלה: אם האמונה בהישארות הנפש מבוססת על שקר, מה באמת קורה לאחר המוות?‏

המקרא נותן מענה ברור לשאלה

בתיאור הבריאה בספר בראשית נאמר: ”וייצר יהוה אלוהים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה”. משמעות הביטוי ”נפש חיה” היא ”יצור חי ונושם” (‏בראשית ב’:7‏).‏

מכאן שהמקרא מבהיר שהאדם לא נברא כיצור המכיל נפש נצחית, אלא האדם עצמו הוא ”נפש חיה”. זאת הסיבה שכמה שתחפש, לא תמצא באף פסוק במקרא את הביטוי ”נפש נצחית”.‏

אם במקרא לא מוזכר הרעיון של הישארות או נצחיות הנפש, מדוע רוב הדתות מלמדות את ההיפך? כדי למצוא את התשובה יש לחזור אחורה בזמן עד לימי מצרים הקדומה.‏

אמונה פגאנית הולכת ומתפשטת

הרודוטוס, היסטוריון יווני מן המאה החמישית לפה”ס, אמר שהמצרים היו ”הראשונים שצידדו בנצחיות הנפש”. גם בתרבות הבבלית העתיקה השתעשעו ברעיון של הישארות הנפש. בהמשך הטמיעו פילוסופים יוונים את הרעיון בתרבותם, וכאשר כבש אלכסנדר הגדול את המזרח התיכון ב־332 לפה”ס, התפשט הרעיון במהרה ברחבי האימפריה היוונית.‏

לא תמצא באף פסוק במקרא את הביטוי ”נפש נצחית”‏

במאה הראשונה לספירה לימדו שתי כתות יהודיות בולטות, האיסיים והפרושים, שהנפש ממשיכה להתקיים במות הגוף. האנציקלופדיה היהודית ‏(The Jewish Encyclopedia) אומרת: ”האמונה בהישארות הנפש חדרה ליהדות בהשפעת התפיסות היווניות ובעיקר דרך הפילוסופיה של אפלטון”. בדומה לכך, יוסף בן מתתיהו, היסטוריון יהודי מן המאה הראשונה, ציין ששורשי תפיסה זו אינם נעוצים בכתבי־הקודש, אלא מהווים ”דעה אחת עם בני ההֶלֵנים”, שלדבריו מקורה באוסף של מעשיות ומיתולוגיות.‏

עם התפשטות השפעת התרבות היוונית, אימצו גם הנוצרים אמונה פגאנית זו. לדברי ההיסטוריון יונה לנדרינג: ”ההנחה של אפלטון לפיה הנפש שלנו שכנה בעבר במקום טוב יותר וחיה כעת בעולם שפל אפשרה לשלב בקלות בין הפילוסופיה האפלטונית לנצרות”. כך נטמעה הדוקטרינה הפגאנית של הישארות הנפש בכנסייה הנוצרית והפכה למרכיב מרכזי בעיקרי אמונתה.‏

‏”האמת תשחרר אתכם”‏

במאה הראשונה הזהיר השליח פאולוס: ”בהשראת הרוח נאמר מפורשות שבעתיד יהיו שייסוגו מן האמונה, בהטותם אוזן למסרים רוחניים מתעים ולתורות של שדים” (‏טימותיאוס א’. ד’:1‏). מילים אלו בהחלט התבררו כנכונות. האמונה בנצחיות הנפש היא רק דוגמה אחת לאותן ”תורות של שדים”. אין לה תימוכין במקרא ושורשיה נעוצים בדתות ובפילוסופיות פגאניות עתיקות.‏

לשמחתנו, ישוע אמר: ”תדעו את האמת, והאמת תשחרר אתכם” (‏יוחנן ח’:32‏). רכישת ידע מדויק מתוך המקרא משחררת אותנו מאמונות ומנהגים אשר מחללים את שם אלוהים ורווחים ברוב דתות העולם. האמת שבדבר־אלוהים מאפשרת לנו להשתחרר מכבלי המסורות והאמונות התפלות הקשורות למוות (ראה התיבה ”‏ היכן נמצאים המתים?‏‏”).‏

בוראנו לא תכנן שבני האדם יחיו רק 70 או 80 שנה על כדור הארץ ואז ימשיכו להתקיים לנצח בעולם אחר. מטרתו המקורית הייתה שבני האדם, יצירי כפיו, יחיו לנצח כאן עלי אדמות כילדים צייתנים. מטרה נאדרת זו היא ביטוי לאהבתו של אלוהים למין האנושי, ואין דבר שיוכל לסכלה (‏מלאכי ג’:6‏). עד כמה מנחמים הדברים שכתב מחבר התהלים בהשראת אלוהים: ”צדיקים יירשו ארץ, וישכנו לעד עליה” (‏תהלים ל”ז:29‏).‏