רוב הצעירים אינם דואגים לגבי הטיפול בהוריהם.‏ הם אולי מניחים שיעברו שנים עד שהבריאות של הוריהם תחל להידרדר.‏

 אבל מה אם אביך או אמך יחלו בתקופת ההתבגרות שלך?‏ שים לב לשתי צעירות שהתמודדו עם קושי זה.‏

•  סיפורה של אמלין

•  סיפורה של אמילי

 אמי סובלת מתסמונת אהלרס־דאנלוס (‏EDS)‏,‏ הפרעה כרונית הגורמת לכאב רב ופוגעת ברקמות החיבור,‏ בעור ובכלי הדם.‏

 זוהי מחלה חשוכת מרפא,‏ ומצבה של אמי הידרדר בעשר השנים האחרונות.‏ היו כבר מקרים שבהם ספירת הדם שלה הייתה כל כך נמוכה עד כי חייה היו בסכנה או תקופות שבהן היא איבדה את הרצון לחיות מרוב שהכאב היה בלתי נסבל.‏

 אני ומשפחתי עדי־יהוה,‏ והקהילה שלנו כל כך מחבקת ואוהבת!‏ לדוגמה,‏ לא מזמן צעירה בגילי כתבה למשפחתי כמה היא אוהבת אותנו והזכירה לנו שהיא תמיד תהיה שם בשבילנו.‏ כמה טוב שיש חברים כאלה!‏

 לאורך כל התקופה הזו המקרא ממש עזר לי.‏ אחד הפסוקים האהובים עליי הוא תהלים ל״ד:‏19‏,‏ ”‏קרוב יהוה לנשברי לב,‏ ואת דכאי רוח יושיע”‏.‏ פסוק נוסף שמאוד עוזר לי הוא עברים י״ג:‏6‏,‏ שם כתוב:‏ ”‏יהוה עוזרי;‏ לא אפחד.‏ מה יכול לעשות לי אדם?‏”‏

 לפסוק בעברים יש משמעות מיוחדת בשבילי.‏ הפחד הכי גדול שלי הוא לאבד את אימא.‏ אני כל כך אוהבת אותה,‏ ואני אסירת תודה על כל יום שיש לי אתה.‏ הפסוק הזה עוזר לי לזכור שאני יכולה להביט אל העתיד בביטחון ושאוכל להתמודד עם כל דבר.‏

 אבל יש לי פחד נוסף.‏ תסמונת EDS עוברת בתורשה.‏ אמי קיבלה אותה מאימא שלה,‏ ואני קיבלתי אותה מאמי.‏ כן,‏ גם לי יש EDS.‏ אבל הפסוק בעברים י״ג:‏6 מרגיע אותי שיהוה יהיה ”‏עוזרי”‏ גם בהיבט הזה.‏

 בינתיים אני משתדלת להעריך את מה שיש לי עכשיו ולא לחיות בעבר – או לדאוג לגבי העתיד.‏ אני נכנסת לדיכאון אם אני מתחילה להשוות את המגבלות שיש לאמי כיום לעומת מה שהיא הייתה מסוגלת לעשות בעבר.‏ המקרא אומר שהמבחנים שאתם אנו מתמודדים כיום ’‏רגעיים וקלים’‏ בהשוואה לתקווה לחיות לנצח בבריאות מושלמת (‏קורינתים ב׳.‏ ד׳:‏17;‏ ההתגלות כ״א:‏1–4‏)‏.‏

 נקודה למחשבה:‏ מה עוזר לאמלין לשמור על גישה חיובית?‏ כיצד אתה יכול לשמור על גישה חיובית לנוכח קשיים?‏

 אבא שלי נתקף לראשונה בדיכאון כשהייתי בתיכון.‏ היה זה כאילו שהאבא שהכרתי נעלם ואדם חדש תפס את מקומו.‏ מאז אבי סובל מעצבות,‏ פחדים לא־רציונאליים והתקפי חרדה.‏ הוא מתמודד עם המחלה כבר 15 שנה.‏ אני מתארת לעצמי כמה כואב לו להיות שקוע בעצבות למרות שהוא יודע שאין שום סיבה הגיונית להרגיש ככה!‏

 אנחנו עדי־יהוה,‏ והקהילה שלה אנו משתייכים מאוד תומכת.‏ אחינו לאמונה ממש טובי לב ומבינים,‏ ואף אחד מהם לעולם אינו גורם לאבא שלי להרגיש שהוא חסר תועלת בקהילה.‏ כשאני רואה איך אבי מתמודד עם המבחן הזה,‏ אהבתי אליו רק הולכת וגדלה.‏

 אני מתגעגעת לאבא שהכרתי – אבא שלא היה שקוע בחרדות,‏ שלא סבל,‏ שהיה שמח.‏ כל כך עצוב לי לחשוב שהוא צריך יום יום להילחם בתוכו באויב בלתי נראה.‏

 למרות הכול,‏ אבי עושה הרבה מאמצים כדי לשמור על גישה חיובית.‏ באחת התקופות הקשות שהיו לו לאחרונה,‏ הוא שם לעצמו למטרה לקרוא במקרא מדי יום,‏ אפילו מספר פסוקים בודדים.‏ זה מאוד חיזק אותו.‏ אולי זה נראה כמו דבר קטן,‏ אבל ההרגל הזה היה כמו חבל הצלה עבורו.‏ מעולם לא הייתי כל כך גאה באבי כמו בתקופה החשוכה ההיא.‏

 אני מאוד אוהבת את הפסוק בנחמיה ח׳:‏10‏,‏ שם נאמר:‏ ”‏חדוות יהוה היא מעוזכם”‏.‏ זה כל כך נכון!‏ השמחה שאני מרגישה בקהילה,‏ כשאני מעורבת,‏ פעילה ומוקפת אנשים אוהבים עוזרת לחבוש את לבי הפצוע.‏ התחושות האלה מציפות אותי ומלוות אותי במשך כל היום.‏ דוגמתו של אבי מלמדת אותי שלא משנה באיזה קרב אתה ניצב,‏ יהוה תמיד יהיה שם בשבילך.‏

 נקודה למחשבה:‏ כיצד תמכה אמילי באביה בהתמודדות שלו עם המחלה?‏ כיצד תוכל לעזור לאדם הסובל מדיכאון?‏